מרכז הגז – תביעה נגד מרכז הגז

בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
תע"א 5254-06     יורם טמיר נ' מרכז הגז מילניום 2001 בע"מ

בפני    כב' השופטת נטע רות
נ.צ. גב' חנה קפלניקוב
נ.צ. מר צבי קוסטרינסקי

התובע    יורם טמיר
ע"י ב"כ עו"ד דגן ליאור
נ ג ד
הנתבעת    מרכז הגז מילניום 2001 בע"מ
ע"י  ב"כ עו"ד חביה מירית

לסיכומים בכתבי טענות (09-12-2010): עב 5254/06 יורם טמיר נ' מרכז הגז מילניום 2001 בע"מ – ב"כ עו"ד מירית חביה שופטים: נטע רות, עו"ד: מירית חביה

פסק – דין

רקע כללי
1.    השאלות שהובאו לפתחנו – במסגרת התביעות שהוגשו בתיק זה – הינן:
    האם זכאי התובע, אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת בתקופה הרלבנטית לתביעה, לתשלומים שונים בהתאם להסכם העבודה שנערך ונחתם בין הצדדים, אם לאו (להלן: "הסכם העבודה")?
    האם זכאית הנתבעת להשבת סכומים ששולמו לתובע על-פי הסדר נושים של נושי הנתבעת ובהתאם להסכם העבודה והאם התקיימו הנסיבות הנקובות בהסכם זה המצדיקות את השבתם:
בעוד שהתובע טוען כי הוא זכאי לתשלומים שונים שנקבעו בהסכם העבודה כפיצוי מוסכם במקרה של הפסקת עבודתו טרם שחלפה שנה מתחילתה, הרי שהנתבעת טוענת כי התובע הפר את הסכם העבודה הפרות יסודיות וכי התקיימו התנאים הנקובים בו, השוללים את זכאותו לקבלת הסכומים הנתבעים.
כן טוענת הנתבעת כי על התובע להשיב לה סכומים ששולמו לו על-פי הסדר הנושים, המהווים חלק מן הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם העבודה.

בשאלות אלה עוסקות התביעה והתביעה שכנגד המונחות בפנינו.

הרקע לסכסוך והתשתית העובדתית הצריכה להכרעה
2.    הנתבעת הוקמה במהלך שנת 2000 במטרה לעסוק באספקת גז לצרכנים. הרקע להקמתה נעוץ בסכסוך עסקי שהתגלע בין מקימיה – 13 סוכנים לשעבר של חברת הגז פזגז (להלן: "הסוכנים") לבין פזגז (להלן: "פזגז") במהלך חודש 10/99  (ראה – סע' 5.2 לתצהיר התובע).
בעקבות סכסוך זה הודיעה פזגז לסוכנים על סיום הסכמי ההפצה עמם ודרשה מהם להעביר לידיה את הפעלת סוכנויותיהם, תוך מתן אפשרות להציע רוכש אחר לסוכנות  (ראה – נספח כ"ג לתצהיר מר קרול, עמ' 1 להחלטתו של כב' השופט זפט). לאור משבר זה החליטו הסוכנים כאמור להקים תאגיד בשם מרכז הגז (אחזקות) בע"מ (להלן: "חברת הגז"), על מנת ליטול חלק בתחרות בשוק הגז.

3.    לקראת תום שנת 2000 חברו הסוכנים שהתאגדו בחברת הגז לחברה נוספת בשם ש.א.מ מרכז הגז בע"מ (להלן: "ש.א.מ"), שהיתה בבעלות מר אבי פרל. חברה שהיתה בתקופה הרלבנטית בעלת רשיון לעסוק באספקת גז לפי חוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט – 1989 (להלן: "חוק הגז").

4.    ביום 17.8.00 הוקמה הנתבעת, כאשר בעלי מניותיה היו כאמור – חברת הגז (70%) ו-ש.א.מ (30%) (ראה – סע' 5.5 לתצהיר התובע וכן סעיף 2 לתצהיר עד הנתבעת – מר יואל קרול; להלן: "מר קרול").

5.    זמן קצר לאחר הקמתה ייסדה הנתבעת חברת-בת בשם בלו-גז בע"מ (להלן: "בלו-גז") שהיתה בבעלותה המלאה, וזאת מטעמי מיתוג ושיווק  (ראה – סע' 5.6 לתצהיר התובע).

6.    בלו-גז החלה את פעילותה במכירה, שיווק והפצת גז בחודש 1/01 (ראה – סע' 5.8 לתצהיר התובע). זאת, בלא שקיבלה רשיון לשמש כספק מורשה על-פי חוק הגז. מחדל שהביא בסופו של יום להפסקת פעילותה ולהולדת הסכסוך שבפנינו.

7.    סמוך לאחר הקמת הנתבעת וביום 15.9.00 נכרת הסכם עבודה בין התובע לבין הנתבעת לתקופה של שלוש שנים, במסגרתו הסכימו הצדדים כי התובע יועסק כמנכ"ל הנתבעת החל מיום 15.9.00 (ובמשך 3 שנים) ויעבוד בכפיפות ישירה לדירקטוריון שלה. בהסכם זה נקבע כי שכר הבסיס של התובע יעמוד על 30,000 ש"ח ברוטו לחודש וכי התובע יהיה זכאי להטבות שונות נוספות במהלך תקופת עבודתו.
בנוסף עוגנו בהסכם הוראות המסדירות את זכאותו של התובע לפיצוי מוסכם עקב סיום עבודתו לפני תום תקופת ההתקשרות ההסכמית. מפאת חשיבותן של אלה להכרעה במחלוקת מצאנו להביאן כלשונן, כדלקמן:
"7.1    הסכם זה הינו למשך 3 שנים, אשר יתחדש מאליו כל פעם לתקופה נוספת של שלוש שנים, אלא אם הודיע צד להסכם כי אינו מעוניין בחידוש ההסכם ובכפוף להוראות אבטחת תשלום ומענק הסתגלות המפורטים בסעיף 7.2 להלן.
7.2    מוסכם בין הצדדים כי היה ויפקע הסכם זה, עקב פיטורי העובד, אם בשל הפסקת פעילותה של החברה ו/או בשל פיטורי העובד על-ידי החברה, למעט מסיבות כאמור בסעיף 7.5 להלן, תמשיך החברה ותשא בתשלום שכרו של העובד ובתשלום זכויותיו הסוציאליות המפורטות בנספח א' באופן כדלקמן:
7.2.1    אם יפקע ההסכם בנסיבות כאמור לעיל, במהלך ועד תום שנה ראשונה ממועד חתימתו – תמשיך החברה ותשא בתשלום שכרו וזכיותיו הסוציאליות של העובד למשך 18 חודשים נוספים ממועד פקיעת ההסכם.
7.2.2    אם במהלך ועד לתום השנה השניה ממועד חתימת ההסכם – 9 חודשים נוספים.
7.2.3    אם במהלך ועד לתום השנה השלישית ממועד חתימת ההסכם וכן בכל מועד לאחר תום שלוש השנים ממועד חתימת ההסכם – 6 חודשים נוספים.
הערה: התקופות המפורטות לעיל כוללות גם את תקופת 'ההודעה המוקדמת' המתחייבת על פי כל דין."
(ראה – נספח ג' לתצהיר התובע)

כמו כן, עוגנו בסעיף 7.5 להסכם תנאים המחריגים את תחולת האמור בסעיף 7.2 לעיל (להלן: "התנאים המחריגים") ובלשון ההסכם לאמור:
"7.5    בנוסף לאמור בס"ק 7.4 תהיה החברה רשאית להביא הסכם זה לידי סיום בהודעה מוקדמת של חודש מראש במקרים הבאים, שאז האמור בסעיף 7.2 לעיל לא יחול:
7.5.1    אם העובד הפר הסכם זה, לאחר שכבר קיבל קודם לכן התרעה על הפרה דומה.
7.5.2    אם העובד הורשע כדין בפסק דין סופי בגין עבירה שיש עימה קלון.
7.5.3    אם תגרם לעובד נכות תמידית או מחלה ממושכת שכתוצאה ממנה תשלל מהעובד היכולת להמשיך במילוי תפקידו.
7.5.4    אם העובד עזב את מקום העבודה לתקופה העולה על 7 ימים ללא קבלת הסכמת החברה בכתב ומראש.
7.5.5    אם העובד מעל באמון החברה."

8.    מהראיות עולה, כי התובע עמד על עיגונו של סעיף 7.2 – המזכה אותו כאמור בתשלום פיצוי מוסכם במקרה שהנתבעת תחדל להעסיקו לפני תום תקופת ההסכם. זאת, הן משום שעזב מקום עבודה אחר לטובת הנתבעת והן מטעמים הקשורים ביחסים העכורים שבין פזגז לבין הסוכנים. יחסים שהניבו מאבק משפטי נוקב, אודותיו נרחיב מיד להלן (ראה – סע' 5.13 לתצהיר התובע;  כן ראה לענין אי הבהירות המשפטית – חוו"ד משפטית מיום 29.12.00, נספח כ' לתצהיר מר קרול).

9.    במהלך חודש 2/01 הגישה פזגז תביעה כנגד הסוכנים לבית המשפט המחוזי בת"א, וזאת בד בבד עם הגשתה של בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני. זאת, בין היתר, במטרה למנוע מהסוכנים אספקת גז במסגרת בלו-גז, תוך עשית שימוש בצובריה ובמיכליה של פזגז, וכן במטרה למנוע מהם לספק גז לצרכניה וללקוחותיה של פזגז ללא קיום מלא של הוראות הדין בדבר החלפת ספק גז. כמו כן, עתרה פזגז למתן צו המונע מהסוכנים תאור כוזב ביחס למעמדם ולמעמדה של בלו-גז כספקי גז מורשים על-פי חוק הגז (להלן: "הבקשה").

10.    ביום 20.2.01 ניתנה החלטה בבקשה, במסגרתה קבע בית המשפט כי עיסוקם של הסוכנים בהפצת הגז במסגרת בלו-גז – ללא קבלת רשיון על-פי סעיף 9 לחוק הגז – נוגד את החוק. כן נקבע שם, כי הסוכנים לא נקטו בפעולות הנדרשות בדין להחלפת ספק הגז בקרב צרכנים שנחשבו עד לאחרונה כלקוחות פזגז, וכן כי הם (הסוכנים) ממשיכים לעשות שימוש שלא כדין במיכלים ובצוברי גז שסופקו ללקוחות על-ידי פזגז.
נוכח קביעות לכאוריות אלה, ניתן ביום 20.2.01 צו מניעה זמני כפי שהתבקש על-ידי פזגז  (ראה – נספח כ"ג לתצהיר מר קרול; כן ראה – נספח י1 סעיף 2 לתצהיר מר קרול "תגובתם של הסוכנים לתביעת החוב של אובק"). על החלטה זו הגישו הסוכנים בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט העליון, אך בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 8.3.01.

11.    בעקבות החלטתו של בית המשפט העליון כאמור התחוור לכל הנוגעים בדבר כי הנתבעת לא תוכל עוד להמשיך ולהתקיים ולכן החליט דירקטוריון הנתבעת על הפסקת פעילותה וכפועל יוצא מכך, גם על הפסקת פעילותה של בלו-גז (ראה – עמ' 53 לפרוטוקול עדותו של יו"ר הדירקטוריון, מר קרול, בש' 5-9).

12.    לאחר הדברים הללו וביום 29.3.01 התכנסה ישיבת דירקטוריון הנתבעת במסגרתה הוחלט לפטר את התובע לאלתר. בפרוטוקול הישיבה מאותו מועד נכתב, בין היתר, לאמור:
"מאחר והסתבר לחברה כי המנכ"ל מר יורם טמיר, חייב את החברה בחיובים בהתעלם ממצבה המשפטי כלכלי ומשך המחאות על דעתו ובניגוד להוראות הדירקטוריון, תוך הפרת הסכם העסקתו ומעילה באמון החברה, הוחלט על הפסקת העסקתו לאלתר."
(ראה – נספח ג' לתצהיר מר קרול)

13.    ביום 2.4.01 הוגשה על-ידי אחת מנושי הנתבעת "פרסום רגב קויצקי" (להלן: "שותפות קויצקי"), בקשה למתן צו לפרוק הנתבעת. זאת, לאחר שהנתבעת לא פרעה את החובות שצברה בגין שרותי פרסום שהעניקה לה השותפות.
במסגרת בקשת הפרוק נטען כי בתמורה לקבלת שרותי פרסום בהיקף נרחב מסרה הנתבעת לשותפות קויצקי שתי המחאות מעותדות שמועד פרעונן הינו 30.3.01 על סך של 1,011,020 ש"ח ועל סך של 49,561 ש"ח (סה"כ 1,060,581 ש"ח) וכי אלה הוצגו לפרעון וחוללו.
כן נטען בבקשה, כי בעקבות כשלונות שנחלו בהליכים משפטיים, החליטו הסוכנים (מקימי הנתבעת) להפסיק את פעילותה העסקית ולחבור לסופר-גז בהתקשרות שהיקפה נאמד בכ-25 מליון ש"ח, כאשר לפי המתכונת בה נבנתה ההתקשרות, הסכום הנ"ל ישולם ישירות ל-13 הסוכנים.

14.    בעקבות הגשת בקשת הפרוק נעשו נסיונות להגיע להסדר נושים בין הנתבעת לבין נושיה, ובכללם גם התובע, אשר הגיש גם הוא ביום 2.5.01 תביעת חוב על סך של 808,370 ש"ח. תביעה שהושתתה על הסכם העבודה ועל סעיף הפיצוי המוסכם שבהסכם זה (ראה – נספח כ"ה לתצהיר מר קרול).
הנתבעת הגישה תגובה לתביעת החוב, במסגרתה התבקשו הנאמנים להסדר (להלן: "הנאמנים") לדחותה. זאת, מן הטעם שהתובע הפר לטענתה את הסכם העבודה ומעל באמונה  (ראה – נספח כ"ו לתצהיר מר קרול). במסגרת התגובה כאמור העלתה הנתבעת טענות מטענות שונות ביחס לתפקודו הכושל של התובע, אליהן נדרש בהרחבה בהמשך הדברים.

15.    ביום 17.10.01 נתנו הנאמנים את החלטתם בתביעת החוב של התובע, תוך שהם מאשרים אותה באופן חלקי בלבד, ובלשון ההחלטה לאמור:
"החלטנו לאשר באופן חלקי בלבד את תביעת החוב שמרשך יהיה זכאי לסך של 18,249 ש"ח בדין קדימה וזאת בגין הפרשי גמל, חופשה שנתית וקרן השתלמות במקום סכום של 34,304 ש"ח.
ההפרש בסך של 16,055 ש"ח נדחה מהנימוקים הבאים:
א.    קרן השתלמות בסך של 14,625 ש"ח – לא אושר בדירקטוריון.
ב.    הבראה בסכום של 1,430 ש"ח – לא עברו 12 חודש לעבודתו בחברה.
כמו כן הוחלט לאשר למרשך סך של 180,000 ש"ח בדין רגיל ללא תנאים נלווים המהווים פיצוי של 6 חודשי עבודה בלבד ולא עבור 18 חודשים כאמור בסעיף 7.2.1 להסכם העבודה האישי שנחתם ביום 15.9.00."
(ראה – נספח כ"ז לתצהיר מר קרול).

במסגרת החלטתם פרטו הנאמנים את טענות ההתנגדות של הנתבעת ביחס לתביעת החוב של התובע, אך נמנעו מלהכריע בהן לגופן באופן מנומק. חרף זאת, קבעו בסיפא להחלטתם כי אין לשלול מהתובע באופן מוחלט את הזכות לקבלת חלק מן הפיצוי המוסכם על-פי סעיף 7.2 להסכם העבודה וכי יש לקבל חלק מתביעת החוב שלו ולשלם לו פיצוי בגין 6 חודשי עבודה ללא תנאים סוציאליים (מתוך 18 חודשים, כפי הנדרש בתביעת החוב של התובע, כמפורט בסעיף 7.2.1 להסכם העבודה).

16.    ביום 15.12.01 הגיש התובע ערעור על החלטת הנאמנים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב ואילו הסוכנים הגישו בקשה לביטול תביעת החוב או הפחתתה, תוך שהם שבים וחוזרים על טענותיהם ביחס להפרת הסכם מצד התובע.

17.    ביום 17.12.01 הוגשה בקשה לאישור הסדר נושים, במסגרתה צויין כי סך חובותיה של הנתבעת לנושיה הסתכם ב-8 מליון ש"ח. במסגרת הבקשה נכתב עוד כי לשם ביצוע ההסדר ותשלום מלוא החוב ימומשו נכסי הנתבעת וככל שלא יהיה די באלה לפרעון החוב, "ישולמו" יתר הכספים הנדרשים ליישום ההסדר על-ידי הסוכנים.
אין חולק כי בהתאם להסדר זה אכן שילמו הסוכנים מכיסם לנושי הנתבעת סך כולל של 6,598,981 ש"ח וזאת כאמור בהתאם להסדר הנושים (ראה – סע' 51-56 לתצהיר מר קרול).

18.    אשר לתביעת החוב של התובע נכתב בבקשה לאישור הסדר הנושים כי סכום החוב שאושר על-ידי הנאמנים הסתכם ב-198,249 ש"ח, כי התובע אמנם הגיש ערעור על החלטה זו ביום 5.12.01, אך הביע הסכמתו להסדר הנושים המוצע בכפוף להמשך הליכי הערעור ובכפוף להסכמת הנתבעת או מי מטעמה לוותר על זכות התביעה נגדו.
כן נכתב שם, כי הסוכנים, מייסדי הנתבעת, נתנו הסכמתם לתנאיו של התובע וכי הם שומרים את הזכות להגיש ערעור על הכרעת הנאמנים ביחס לתביעת החוב שלו.

19.    ביום 20.1.02 אישר בית המשפט את הסדר הנושים.

20.    ביום 27.2.03 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בערעורו של התובע על הכרעת הנאמנים בעניינו וכן בבקשתם של הסוכנים לדחות את תביעת החוב שהגיש התובע:

בהחלטה זו נקבע כי יש לקבל את ערעור התובע בחלקו מהטעם שהנאמנים לא עמדו בחובת ההנמקה החלה עליהם לצורך גיבוש החלטתם לאשר לתובע רק שליש מתביעתו לתשלום הפיצוי מוסכם החוזי (6 חודשי משכורת מתוך 18).
כמו כן, נקבע שם כי אין מקום לאפשר לסוכנים – בהיותם חסרי מעמד בהליך – להצטרף לערעור שהגיש התובע ולהגיש בקשה לביטול תביעת החוב.

לפיכך הורה בית-המשפט כי עניינו של התובע יוחזר לנאמנים על מנת שאלה ידונו בו לגופו, יתנו לתובע הזדמנות לטעון את טענותיו וינמקו היטב את החלטתם (ראה – נספח כ"ט לתצהיר מר קרול – החלטת בית המשפט המחוזי).

21.    בעקבות החלטה זו וביום 25.5.03 הגישה הנתבעת תביעה כנגד התובע לבית דין זה (תיק עב 3489/03) על סך של 2 מליון ש"ח במסגרתה עתרה לתשלום פיצוי בגין הנזקים שגרם לה לטענתה. תביעתה זו נדחתה על הסף בהחלטה מיום 1.3.06, וזאת נוכח הסכמת הנתבעת שויתרה כזכור, במסגרת הסדר הנושים, על זכות התביעה כנגד התובע (ראה – נספח י"א לתצהיר התובע).

22.    ביום 17.8.03 ניתנה החלטה נוספת על-ידי בית המשפט המחוזי, במסגרתה הורה לצדדים להגיש את טענותיהם לנאמנים, על מנת שאלה יהיו רשאים לנקוט באחת משתי הדרכים ביחס לעניינו של התובע:
    לדון ולהכריע בתביעת החוב של התובע, כולל בטענותיה של הנתבעת ביחס לפגמים שנפלו בהתנהלותו.
    להחליט כי החומר שבפניהם סבוך במידה שאינה מאפשרת בירור הוגן בפרשה, ובמקרה זה תועבר התביעה (לאחר קבלת רשות בית המשפט) להמשך בירור בבית הדין לעבודה.

23.    בהמשך ובהתאם להחלטה זו החליטו הנאמנים לבחור באפשרות השניה שהציב בפניהם בית המשפט. משכך, תביעתו של התובע – ביחס לשאלת זכאותו לתשלום הזכויות על פי חוזה העבודה ולקבלת מלוא הפיצוי המוסכם הנקוב בו – הועברה להכרעתו של בית דין זה.

24.    מכל האמור עולה כי השאלות שהובאו לפתחנו במסגרת התביעה והתביעה שכנגד, הינן:

האם זכאי התובע לתשלום נוסף מהנתבעת לאור הוראות הסכם העבודה וסעיף הפיצוי המוסכם אם לאו, או שמא שעליו להשיב לנתבעת את הסכומים שקיבל במסגרת הסדר הנושים. זאת, נוכח סעיף 7.5 להסכם העבודה ונוכח הפרת האמונים שמייחסת לו הנתבעת, הפרה שהושתתה על הטענות הבאות:
    התובע לא עשה את הדרוש לשם השגת רשיון לאספקת גז עבור הנתבעת על-פי חוק הגז ולא דאג לעמוד בתנאים שהתנה מינהל הגז לשם מתן רשיון כאמור, ובכללם – התקשרות בהסכם להחלפת שרותים עם ספקים (ממלאי גז ומובילי גז ונותני שרותים טכניים לבדיקת מתקני גז, מערכות גז וציוד הקשור אליהם), לבקרה ופיקוח על איכות מילויים של המכלים, לתקינות צוברי הגז, להזמנת מוני גז ולקיום דרישות מינהל הדלק והגז להחלפת ספק גז.
    התובע לא מצא לנכון להציג בפני דירקטוריון הנתבעת את מכתבו של מינהל הדלק והגז מיום 19.3.01 בנושא התנאים לקבלת רשיון לאספקת גז.
    התובע לא קיים מערך ניהול חשבוניות ראוי, דיווח באופן לקוי לדירקטוריון הנתבעת, חייב את הנתבעת בחיובים ללא קבלת אישור הדירקטוריון ובלא לבדוק את יכולתה לשלמם והביא בסופו של יום, לפירוקה.
התובע מנגד, הכחיש נמרצות את כל הטענות הללו ואף הטיל רבב בתום הלב של הסוכנים, אשר לדבריו הוליכו אותו שולל עוד מתחילת ההתקשרות. בהקשר זה הוסיף התובע וטען כי הסוכנים הסתירו מפניו את העובדה כי הם הקימו את הנתבעת אך ורק במטרה לשפר את כח המיקוח שלהם במו"מ שהתנהל בינם לבין פזגז לצורך רכישת סוכנויותיהם. מו"מ שבסופו נרכשו הסוכנויות בסכום של 25 מליון ש"ח.

הכרעה
נקדים אחרית לראשית ונציין כי לטעמנו דינן של שתי התביעות – הן זו של התובע והן זו של הנתבעת – להדחות, וזאת מהטעמים כפי שיפורטו להלן:

25.    על-פי סעיף 9 לחוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט – 1989 מי שמבקש לשמש כספק גז יכול לעשות כן אך ורק לאחר קבלת רשיון על-פי החוק.
בהקשר זה יוער, כי סעיף 25 לחוק הגז קובע סנקציה פלילית, לפיה מי שעוסק בעבודות גז מבלי שיהיה בידו רשיון בר תוקף על-פי החוק, דינו מאסר שנתיים וקנס פי 3 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
במהלך כל תקופת פעילותה לא היה לנתבעת ואף לא לחברת בלו-גז שבבעלותה רשיון על-פי חוק הגז וחברות אלה אף לא עמדו בתנאים הנדרשים לצורך קבלת רשיון. זאת, כעולה, בין היתר, ממכתבו של מר שלמה שש, מנהל מינהל הדלק והגז במשרד התשתיות הלאומיות, מיום 19.3.01. מכתב אשר מפאת חשיבות האמור בו מצאנו להביאו כלשונו כדלקמן:
"1.    חברת מרכז הגז (מילניום) 2001 בע"מ (להלן: מילניום) שבבעלותך, החלה את פעילותה כספק גז קודם שקיבלה רשיון ספק גז. יתרה מכך, חברתך החלה את פעילותה בלא שביקשה להסב את רשיונה של ש.א.מ. מרכז הגז בע"מ (להלן: ש.א.מ.) לחברת 'מרכז הגז מילניום 2001 בע"מ'.
2.    במהלך חודשי פעילותכם השתרש השם 'בלו גז בע"מ' (להלן: בלו גז) כשם המוביל בו נקראת חברתכם. ואכן בתאריך 6.3.01 הגשת בקשה להכרה בחברת בלו גז בע"מ כספק גז. גם הפעם נמסר לך שעל החברה, אותה הגברת בשינוי אדרת, לעמוד בקריטריונים החדשים לאישור ספק גז מאושר.
3.    עד ליום זה לא עמדה חברת 'בלו גז' בקריטריונים להן נדרשה על-ידי מינהל הדלק והגז כתנאי למתן רשיון ספק גז.
4.    במקביל, העלו בדיקות בשטח שערכו פקחי אגף הבטיחות על הגז כי החברה אינה עומדת בדרישות בטיחות מינימליות, למרות שהוברר לה חד משמעית מה נדרש ממנה: אינה פועלת על פי נוהל החלפת ספק גז, אינה מבצעת את הבדיקות שנדרשות בעת החלפת צרכן, משתמשת בציוד שאינו שייך לה, מקבלת גז ללא הסכם החלפת שרותים ומספקת גז למתקנים ביתיים לא תקניים ולא בטיחותיים (רצ"ב הליקויים).
5.    הנה כי כן חברת בלו גז היתה חברה ספקית גז בלתי מאושרת.
6.    מכיון שבמקביל פסק בית המשפט המחוזי פסיקה דומה, שלא עוכבה על-ידי בית המשפט העליון, פנית אלי במטרה למצוא דרך להמשיך את פעילות הישות אותה רכשת. הצעת שתמשיך לספק גז תחת מעטה החברה המקורית שרכשת, חברת ש.א.מ.
7.    לאחר עיון בבקשתך אציע לך את התנאים תחתיהם תוכל להמשיך לפעול:
א.    פרסום שיתבצע על ידך, במשך שבוע ימים, בשלושה עיתונים (ידיעות אחרונות, מעריב והארץ), בו תבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא תבוצע כל אספקת גז תחת השם 'בלו גז'.
ב.    תמציא לידי מינהל הדלק והגז בקשה מסודרת עם התייחסות אחת לאחת לכל סעיף בקריטריונים שנמסרו לך מזה כשלושה חודשים.
ג.    תתחייב בפני מינהל הדלק והגז כי תספק גז רק בציוד העומד לרשות חברתך ש.א.מ. ומסומן בהתאם לדין, אשר היקפו וכמותו מצויים בידי מינהל הדלק והגז ומסומן בהתאם לדין ולצרכי החברה בלבד.
ד.    תתחייב להפסיק מיידית את פעילות חברת ש.א.מ. אחת שיתברר שלא עמדה בהתחייבויות הנ"ל או בכל התחייבות הנדרשת מהקריטריונים והחוק.
8.    הח"מ יפרסם הודעה בכלי התקשורת לפיה חברת 'בלו גז' אינה ספק גז מאושר וזאת ללא כל קשר לנאמר ולמתבקש ממך לעיל לטובת פעילות חברת ש.א.מ.
9.    השלמת כל האמור לעיל עד ליום 25.3.01.
10.    המגבלות שהושתו על חברת ש.א.מ. נועדו לוודא שהתחרות לא תתקיים על חשבון ההקפדה על הבטיחות.
11.    החל מרגע הסכמתך לתנאים שגובשו לעיל כתנאי להמשך פעילות חברת ש.א.מ., צפויה חברתך לביקורת פתע בכל עת.
12.    אי עמידה בנדרש עלולה להביא לאיסור פעילות כל חברה שתחת בעלותך או תחת בעלות שותפים שלך וליתר דיוק לא תתאפשר פעילותה של חברת ש.א.מ.
13.    לעיונך ולתשובתך המהירה."
(ראה – נספח י"א לתצהיר מר קרול)

משמע – משרד התשתיות הבהיר לנתבעת עוד בתחילת פעילותה והחל מחודש 1/01 כי על מנת לזכות ברשיון של ספק גז על-פי חוק עליה לעמוד בשורה של תנאים.
דא עקא, שעד לסיום פעילותה לא עמדה הנתבעת בתנאים הללו, דבר שהוביל, בסופו של יום, להפסקת פעילותה.

26.    כפי האמור, הנתבעת ניסתה להטיל את האשם להכשלת פעילותה עקב אי השגת רשיון על כתפי התובע, אלא שהמציאות – כפי שזו ניבטת מהתשתית הראייתית – מורכבת הרבה יותר.

מחומר הראיות עולה – כי הסוכנים – מיסדיה של הנתבעת – היו מודעים היטב לכך שהטיפול בהשגת רשיון לאספקת גז מהווה הליך סבוך המצריך מספר חודשים לפחות, אך חרף זאת ומסיבות הקשורות כנראה ליחסים בינם לבין פזגז, אצה להם הדרך להתחיל באספקת הגז לצרכנים במסגרת הנתבעת לפני שזו קיבלה רשיון כחוק (ראה – עמ' 51 לפרוטוקול ש' 12-18; סעיף 62-64 לסיכומי התובע).
כמו כן, עולה כי, הן התובע והן הסוכנים היו מודעים היטב לאי עמידתן של הנתבעת ושל בלו-גז בתנאים הנדרשים לצורך השגת רשיון לפעול כספק גז כחוק וכן לאפשרות שפעילות הנתבעת תיגדע באיבה מטעם זה.

27.    על מצב דברים זה ניתן ללמוד, בין היתר, מתאור טענותיהם של סוכני הגז (מקימיה של הנתבעת) – כפי שאלה באו לידי ביטוי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 20.2.01 – החלטה ממנה עולה כי הסוכנים הם שהתעקשו במלוא התוקף לדבוק בטענות סרק "הפוטרות" את בלו-גז מן הצורך בהשגת רשיון וכפועל יוצא מכך גם מחובת העמידה בתנאים הנדרשים לכך ובלשונו של בית-המשפט המחוזי לאמור:
"אין חולק כי למשיבים לא ניתן רשיון לעסוק באספקת גז.
טענתם של המשיבים בענין זה היא שאינם זקוקים לרשיון הואיל וסעיף 16 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), תשמ"ט – 1989 מורה: 'החל במועד הקובע יהיה כל אדם רשאי לעסוק ביבוא, מכירה או בשווק של גז, בכפוף להוראות כל דין'…
עמדת המשיבים אינה מקובלת עלי. הסיפא של סעיף 16 לחוק ההסדרים מסייג את הרישא ומכפיף אותה להוראות הדין הרלבנטי, היינו – חוק הגז (בטיחות ורישוי), תשמ"ט – 1989. לאמור, כל אדם רשאי לעסוק ביבוא, מכירה או בשיווק של גז, ובלבד שבידיו רשיון הדרוש לכך על-פי סעיף 9 לחוק הגז (בטיחות ורישוי).
קביעת העיסוק ביבוא והפצת גז כעיסוק מוסדר וטעון רישוי מתחייבת מהיותו של גז מוצר מסוכן, ופרשנותם המרחיבה של המשיבים לסעיף 16 לחוק ההסדרים אינה מתישבת עם תכלית החקיקה…
לפיכך דעתי היא, כי עיסוקם של המשיבים בהפצת גז ללא נטילת רשיון על-פי סעיף 9 לחוק הגז (בטיחות ורישוי) נוגד את החוק."
(העתק מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי צורף כנספח כ"ג לתצהיר מר קרול).

במסגרת החלטתו אף אזכר בית המשפט את טענת הסוכנים, לפיה – הם לא נדרשו כלל לנקוט בפעולות הנקובות בדין להחלפת ספק גז לגבי צרכנים שנחשבו כלקוחות פזגז. זאת, היות והם (הסוכנים) היו לטענתם אלה שסיפקו את הגז בעבר לאותם צרכנים במסגרת פזגז.
בית המשפט דחה כמובן גם טענה זו בקובעו כי הסוכנים היו בעבר סוכני פזגז וכי הם נסמכו בפעילותם על הרשיון שניתן לפזגז, כאשר העובדה שהם שימשו סוכניה של פזגז בעבר לא הפכה אותם או את בלו-גז לבעלי מעמד של ספק גז. שכן, האחריות המשפטית כלפי הלקוחות וכלפי רשויות החוק היתה מוטלת בעבר על כתפיה של פזגז.
גם הטענה של הסוכנים, לפיה – הם היו רשאים להשתמש במכלים ובצוברי גז שסופקו ללקוחות על-ידי פזגז – וזאת מהטעם שהציוד נרכש על ידם על-פי ההתחשבנות שבינם לבין פזגז – נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

יוער במאמר מוסגר, כי למרבה הצער לא מצאה הנתבעת לנכון להציג בפני בית הדין את כתבי הטענות של הסוכנים בהליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן גם בבית המשפט העליון ולא נותר לנו אלא ללמוד על תוכן הטענות מתמצית הטיעונים כפי שפורטו בהחלטות בית המשפט המחוזי ולאחר מכן בזו של בית המשפט העליון וכפי שאלו צורפו לתצהירו של מר קרול.

28.    מכל האמור לעיל עולה – כי הן הסוכנים והן התובע ידעו היטב ולמצער היו אמורים לדעת כי הנתבעת פועלת באופן בלתי חוקי, ללא רשיון ואף אינה עומדת בתנאים הנדרשים לצורך קבלת רשיון כחוק. זאת, שעה שהסוכנים מצידם לא זו בלבד שלא ציפו מהתובע לנקוט במהרה ביוזמות לשינוי מצב דברים זה, אלא שהם דבקו בו וניסו לשכנע את בית המשפט באותות ובמופתים כי מצב זה חוקי הוא וכשר למהדרין.

29.    נוכח האמור, סבורים אנו כי טענת הנתבעת, המבקשת להטיל על התובע את האחריות לאי קיום התנאים הנדרשים לצורך קבלת רשיון ואף את אי הדיווח על כך לדירקטוריון – הינה בבחינת היתממות. שכן, ממכלול הראיות עולה כאמור כי הסוכנים, שהיו חלק מדירקטוריון הנתבעת, היו מודעים היטב לטענות שפורטו במכתבו של מינהל הדלק והגז מיום 19.3.01 ואף ניסו לצאת כנגד הנאמר בו במסגרת ההליכים המשפטיים התקיפים שניהלה נגדם חברת פזגז החל מראשית שנת 2001.

30.    בנסיבות הללו, שעה שעולה למעשה כי פעילותה של הנתבעת התנהלה מלכתחילה ולאורך כל תקופת פעילותה בניגוד להוראות החוק, הרי שיש להכריע במחלוקת הנוגעת ליישומו של הסכם העבודה של התובע דרך הפריזמה של סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, הקובע לאמור:
"חוזה שכריתתו תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל."

שכן, כפי שפרטנו לעיל הסכם העבודה של התובע נועד למעשה להסדיר את העסקתו כמנכ"ל בתאגיד אשר פעל מלכתחילה ולאורך כל תקופת פעילותו שלא כחוק וללא רשיון כדין.
לא למותר לציין כי גם הסעיף עליו השליך התובע יהבו, המקנה לכאורה לתובע זכאות לפיצוי מוסכם למקרה של הפסקת הפעילות בנתבעת – היה קשור בטבורו לאי חוקיות זו ונגזר, בין היתר, מן האפשרות שפעילות הנתבעת, כמו גם העסקת התובע, תיגדענה באחת נוכח אי החוקיות כאמור.

31.    על אף קביעתנו דלעיל ועל אף שעל-פי קביעה זו שבסעיף 30 לחוק החוזים יוצא כי הסכם ההעסקה של התובע בתקופה מושא המחלוקת היה – בטל, הרי שבכך אין די כדי להוביל באופן אוטומטי למסקנה, לפיה – התובע, אשר ביצע עבודה בעבור הנתבעת, לא היה זכאי לתמורה בגין עבודתו, לרבות הפיצוי המוסכם על-פי סעיף 7.2 להסכם העבודה, כולו או בחלקו.
בסוגיה זו – שעניינה גובה התמורה לה זכאי התובע בנסיבות של אי חוקיות ההסכם – יש להכריע כידוע על-פי סעיף 31 לחוק החוזים, הקובע כי בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית-המשפט (אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון) לפטור צד מחובת ההשבה של התמורה שקיבל, ובמידה שצד אחד ביצע את חיוביו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד כולו או מקצתו.

32.    על מנת לקבוע כיצד יש ליישם את הוראות סעיף 31 לחוק החוזים במקרה דנן, נדרשים אנו כידוע לשקול שורה של שיקולים רלבנטיים, ובכללם – מהותם ותוכנם של הסעיפים החוזיים המזכים את התובע בפיצוי מוסכם עקב הפסקת פעילותה של הנתבעת, מידת תום הלב של הצדדים בהליך המו"מ לקראת כריתת החוזה ובאופן ביצועו, אינטרס ההסתמכות של הצדדים וכן השאלה – מי מהם נשא בעיקר הנזק של ההתנהלות הבלתי חוקית לה היו שותפים במקרה דנן, שני הצדדים במידה שווה.

33.    אשר למהותם ולתוכנם של הסעיפים החוזיים המזכים את התובע בפיצוי המוסכם (קרי – סעיפים 7.2 ו-7.5 להסכם העסקה), הרי שבסעיף 7.2 נקבע למעשה כי ככל שהנתבעת תפסיק את פעילותה לפני תום שנה מתחילתה, יהיה התובע זכאי לפיצוי מוסכם בגובה של 18 משכורות, ואילו בסעיף המחריג (סעיף 7.5) נקבע – כי התובע לא יהיה זכאי לפיצוי כאמור ככל שמעל באמון הנתבעת.
ממכלול הראיות (כפי שפורט לעיל) עולה כאמור, כי סעיפים אלה עוגנו בהסכם נוכח מודעותם של הצדדים לאפשרות שהנתבעת "תנפח את נשמתה" לפני חלוף שנה מאז בואה לאויר העולם. זאת, בין היתר, מטעמים של אי חוקיות פעילותה ונוכח התביעות הצפויות בגין כך מצד פזגז.

במצב דברים זה – בו שני הצדדים היו מודעים לאי חוקיותו של ההסכם ושעה שמידת הפסול שבהתנהגותם שווה היא – אין הצדקה ליישומו של סעיף 31 לחוק החוזים באופן שמי מהם ייצא נשכר מאי חוקיות זו על חשבון האחר, אלא אם הרבב שנפל בהתנהלות האחד בהקשר הנדון עולה על הרבב שדבק בהתנהלות האחר.
נוכח האמור, לו היתה הנתבעת מוכיחה כי התובע אכן מעל באמונה, הרי שהיתה הצדקה כאמור שלא לפסוק לזכותו את הפיצוי המוסכם על-פי סעיף 7.2 להסכם העבודה ואף להורות לו להשיב חלק מן הפיצוי המוסכם שקיבל לפי הסדר הנושים.
זאת, בהתבסס כאמור על סעיף 31 לחוק החוזים, מטעמים של תקנת הציבור ובהסתמך על אינטרס ההסתמכות של הצדדים. דא עקא, שהנתבעת, אשר היא הנושאת בנטל להראות כי התובע אכן הפר את אמונה, לא עמדה בנטל זה. זאת, כפי שיבואר בהרחבה בהמשך הדברים.

מנגד, לו היה התובע מוכיח את טענתו כי הנתבעת היא שמעלה באמונו וכי מטרתם העיקרית והמוסוות של הסוכנים, עובר לכריתת הסכם העבודה ולהקמת הנתבעת היתה – אך ורק ליצור מאזן אימה ולחץ על פזגז במטרה לשפר את עמדתם במו"מ שהתנהל בינם לבין פזגז לאחר קריסת הנתבעת – הרי שיתכן והיה מקום לפסוק לזכותו חלק ניכר ואולי אף את מלוא הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם העבודה. זאת, בהתאם לסעיף 31 לחוק החוזים ועל יסוד אותם שיקולים של תקנת הציבור של ההסתמכות עליהם עמדנו לעיל.
דא עקא, שגם בטענה שבפי התובע לא שוכנענו כלל ועיקר, הן משום שהיא נטענה בעלמא והן משום שהיא אינה מתיישבת עם מכלול הראיות ועם שורת ההגיון. זאת, בשים לב לכך שהתובע לא פרש בפני בית-הדין את העובדות הרלבנטיות הנוגעות להליך המו"מ שהתנהל, אם בכלל, בין הסוכנים לפזגז, לרבות תוכן ההצעות שהוחלפו בינם לבין פזגז ככל שהיו כאלה, הן לפני הקמתה של הנתבעת והן לאחריה.
טענת התובע כאמור אף אינה מתיישבת עם העובדה שהנתבעת (באישור הדירקטוריון) חתמה על הסכמים ארוכי טווח – הן עם התובע, הן עם משכיר המקרקעין (הסכם לתקופה של שנתיים עם אופציה לשנתיים נוספות)  והן עם ספק הגז של הנתבעת, אובק (הסכם לתקופה של שנה הכולל סעיף פיצוי מוסכם במקרה של הפרה) (ראה – נספח י"ז לתצהיר מר קרול; פרק ו' לתצהיר מר קרול).

לא למותר לציין, כי גם המאבק המשפטי שניהלו הסוכנים – בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן בבית המשפט העליון – אינו מתיישב אף הוא עם טענה זו של התובע. שכן, יש קושי לראות כיצד מאבק זה – שבסופו של יום העמיד את הסוכנים במצב של נחיתות משפטית – שיפר מצבם בהליך המו"מ.

34.    לאור כל האמור ומשמצאנו כי אין ניתן ללמוד מהשתלשלות הארועים על חלוקה דיכוטומית של "רע וטוב" ביחסים שבין הצדדים וכי שני הצדדים כאחד לא היו נקיים מרבב במידה שווה, הרי שהשיקול הנוסף שעלינו לבחון לצורך יישומו של סעיף 31 לחוק החוזים נוגע לשאלת הנזק היחסי שנגרם, בסופו של יום, לצדדים עקב הפעילות הבלתי חוקית של הנתבעת.
בהקשר זה ועל יסוד הראיות שבחרו הצדדים להציג בפנינו, ניתן ללמוד כי דווקא הסוכנים הם שנשאו בעיקר הנזק ונפרט:

ממכלול הראיות עולה כי עם הפסקת פעילותה נקלעה הנתבעת לחובות – שאושרו על-ידי הנאמנים – בסך של 8,295,915 ש"ח, כאשר בנכסי הנתבעת לא היה די כדי לפרוע חובות אלה.
משכך, הוסכם במסגרת הסדר זה (שקיבל את אישור בית-המשפט) כי הסוכנים ישלמו מכיסם לנושי הנתבעת סך של 6,598,981 ש"ח. סכום אשר שולם במלואו על-ידי 13 הסוכנים שהקימו כאמור את חברת הגז ואת הנתבעת.
משמע – שהסוכנים ולא התובע הם שנשאו בעיקר הנזק שנגרם לנתבעת עקב הפעילות הבלתי חוקית לה היו שותפים במידה שווה.

35.    בנסיבות אלה, לא מצאנו כל הצדקה ליישם את סעיף 31 לחוק החוזים באופן המזכה את התובע, על חשבון הסוכנים, במלוא התמורה החוזית הנגזרת מסעיף 7.2 להסכם העבודה שהינו כאמור – בטל בשל אי החוקיות הטמונה בו. יישומו של סעיף זה במלואו ייצור למעשה, חוסר איזון בכל הנוגע לנשיאה בנטל התוצאות של אי החוקיות לה היו שותפים הן התובע והן הסוכנים.
באמרנו זאת ערים אנו כמובן לטענתו של התובע, לפיה – עם הפסקת הפעילות של הנתבעת מכרו הסוכנים את סוכנויותיהם בסכום כולל של 25,000,000 ש"ח, אלא שהתובע לא הציג כל ראיה לכך שפעילותה של הנתבעת ו/או והפסקת פעילותה בעקבות המאבק המשפטי שיזמה פזגז – השפיעו לטובה על מחיר הסוכנויות. הגיונם של דברים יכול כאמור, להוביל דווקא למסקנה הפוכה.

36.    אשר לתביעה שכנגד של הנתבעת להשבתם של הסכומים ששולמו לתובע במסגרת הסדר הנושים, הרי שכפי שנאמר דינה של זו להידחות גם כן:

ראשית, משום שאין היא נסמכת על סעיפים 30-31 לחוק החוזים, אלא על הנחה שאיננה מקובלת עלינו, לפיה – הסכם העבודה תקף הוא, לרבות הסעיף המחריג (סעיף 7.5).
שנית וכפי שנרמז לעיל, אף לו היתה הנתבעת עותרת להשבת הסכומים שקיבל התובע על-פי סעיף 7.2 להסכם העבודה במסגרת הסדר הנושים על יסוד סעיפים 30-31 לחוק החוזים, הרי שלא היה מקום לקבל את תביעתה. זאת, מן הטעם שהנתבעת לא הוכיחה כי מעשי התובע אכן היוו הפרת אמונים.
להלן נפרט טעמנו תוך התיחסות לטענות הנתבעת:

37.    הנתבעת טענה כי התובע הפר את הוראות סעיף 4 להסכם העבודה, הקובע כדלקמן:
"העובד מתחייב להעביר לדירקטוריון הנתבעת כל דו"ח, כל מסמך וכל מידע בקשר לענייני החברה מיד עם הגיעם לידיו ובכל מקרה יעשה זאת במועדים ובאופן כפי שידרש על-ידי הדירקטוריון. "

לטענת הנתבעת, התובע מסר המחאות לצדדים שלישיים בניגוד להוראות הדירקטוריון, מבלי שבדק כי הנתבעת מסוגלת לפרען. בהקשר זה הוסיפה הנתבעת ופירטה כי זכויות החתימה בנתבעת חייבו את חתימתו של מר אבי פרל מטעם ש.א.מ ואת חתימתו של מר אפי מגן מטעם חברת הגז. אולם, מאחר ומר מגן נהג להעדר מהארץ לעיתים תכופות, החליט דירקטוריון הנתבעת ביום 25.10.00 להשאיר בידי התובע פנקס המחאות חתום "על החלק" ואילו התובע נדרש לקבל את אישורו של מר קרול למסירת ההמחאה לצד ג' כל אימת שזו נחתמה על-ידי מר מגן "על החלק".
לטענת הנתבעת, חרף החלטת הדירקטוריון כאמור, מסר התובע ללא הרשאה ובלא שקיבל מראש את אישורו של מר קרול המחאות בסך 1,060,581 ש"ח לשותפות קויצקי, כבטחון לחובות עתידיים, כאשר המחאות אלה הן שגרמו לנקיטת הליכי הפירוק כנגד הנתבעת. כמו כן, נטען כי התובע העביר ללא הרשאה לידי ספק הגז של הנתבעת – אובק גז בע"מ (להלן: "אובק") המחאה על סך 1,500,000 ש"ח שחוללה. זאת, על אף שידע על צמצום מסגרת האשראי של הנתבעת בבנק הבינלאומי בע"מ.

38.    טענות אלה יש לדחות בשל היעדר הוכחה, וזאת כפי שיפורט להלן:

39.    אשר לטענה בדבר אי קבלת אישורו של מר קרול יאמר כי ערים אנו לכך כי בפרוטוקול ישיבת הדירקטוריון מיום 25.10.00 אכן נכתב כי "במידה וחתימתו של אפי מגן תעשה מראש, על יורם טמיר [התובע] לקבל אישורו של יואל קרול לפני ביצוע הפעולה" (ראה – נספח ח' לתצהיר מר קרול), אלא שהוראה זו באה לעולם עת שזכויות החתימה בנתבעת הוקנו לתובע ולמר אפי מגן. זאת, עד להחלטת הדירקטוריון בדבר שינוי זכויות החתימה מיום 29.10.10, שהקנתה את זכויות החתימה למר מגן ולמר פרל. החלטה בה נקבע לאמור:
"החתימות לחיוב החשבון יהיו בהתאם לפרוטוקול לפתיחתו, כלומר של אבי [פרל] ואפי [מגן] ביחד.
לצורך נוחיות בהעדרו מהארץ של אפי ייחתמו על ידו מראש צ'קים או הוראות להעברת כספים ובנוסף לחתימה שניה של אבי (פרל) יידרש אישור מיואל לפני ביצוע."

מכאן – שיש הגיון בטענת התובע הטוען כי מי שנדרש לבקש את אישורו של מר קרול נוכח השינוי בזכויות החתימה וטרם לביצוע היה בעל זכות החתימה הנוסף – הוא מר פרל ולא – התובע.
זה המקום לציין כי הנתבעת לא הציגה בפני בית-הדין ולו דוגמא אחת למקרה בו התובע אכן פנה למר קרול על מנת לקבל את אישורו להוצאה שהוציאה הנתבעת בכל תקופת פעילותה או כי הוא נקרא לסדר על כך שלא עשה כן. זאת, במטרה ללמדנו על האופן בו הובן ויושם בפועל הנוהל עליו השליכה הנתבעת יהבה על מנת להטיל רבב בהתנהלות התובע.

זה המקום להוסיף כי העובדה שדירקטוריון הנתבעת עיגן הסדר תמוה המזמין אי הבנות בכל הנוגע לאישורים הנדרשים לחיוב הנתבעת ובכלל זאת, הבחירה בבעל זכות החתימה (מר אפי מגן), אשר נהג להעדר לעיתים תכופות מהארץ ולכן אף הוסמך "לחתום על החלק" – לא יכולה לשמש בסיס איתן לטענה משכנעת בדבר הפרת אמונים מצד התובע. כך גם העובדה שדירקטוריון הנתבעת לא עיגן באופן בהיר דיו ו"ברחל בתך הקטנה" את הפרוצדורה הנדרשת לשם השגת האישור ממר קרול "לפני ביצוע" ובמקרה של חתימה "על החלק", לרבות – זהות הגורם שנדרש לבקש את אישורו של מר קרול ואופן מתן האישור (בכתב או בע"פ).

40.    זאת ועוד, הנתבעת אף לא שכנעה את בית-הדין כאמור, כי ההמחאות מושא המחלוקת אכן נחתמו מראש על-ידי מר מגן:
מעדותו של מר מגן בבית-הדין עולה – כי הוא לא נדרש ולא נהג לתעד ולציין את מספרי ההמחאות עליהן חתם מראש "על החלק" וכי הוא לא טרח לברר אלו מההמחאות עליהן חתם "על החלק" קיבלו את האישור הנדרש ממר קרול. לא למותר להוסיף כי במהלך חקירתו הנגדית ומשהוצגו בפני מר מגן שתי ההמחאות מושא המחלוקת, הוא התקשה לענות בוודאות האם חתם עליהן "על החלק", אם לאו  (ראה – עמ' 38 לפרוטוקול ש' 6 – עמ' 39 ש' 21; עמ' 56 ש' 24-26).

41.    זאת ועוד אחרת, ראוי להדגיש כי אף לו סברנו כי התובע פעל בניגוד להחלטה המעורפלת של דירקטוריון הנתבעת עת שמסר את ההמחאות לשותפות קויצקי, הרי שמכאן ועד להפרת האמונים המיוחסת לו רחוקה הדרך. שכן, לא הוכח שהתובע עשה כן באופן מכוון, בידיעה כי הוא מפר את ההחלטה המעורפלת של הדירקטוריון, וודאי שלא הוכח כי הוא עשה כן ממניעים פסולים ומשיקולים זרים או על מנת לזכות בטובת הנאה. כמו כן, לא הוכח כי ההמחאות ניתנו לשותפות קויצקי שלא לצורך פרעון חובות עבר של הנתבעת אשר התגבשו במלואן במועד שנקבע לפרעונן. זאת להבדיל מבטוחה לתשלום חובות העתיד.
נהפוך הוא – מהראיות עולה כי ההמחאות מושא המחלוקת נמסרו לשותפות קויצקי בעבור שירותי פרסום שקיבלה הנתבעת בהתאם להסכם ההתקשרות עם שותפות זו (ת/4), שאושרו על-ידי הדירקטוריון לפרעון חוב לשותפות אשר אושר, בסופו של יום, על-ידי הנאמנים (ראה – נספח א' לבקשה לצרוף מסמכים לסיכומים; עמ' 18 לפרוטוקול ש' 7-10).

מעבר לדרוש נוסיף, כי הצגת ההמחאות שנמסרו לשותפות קויצקי (שמועד פרעונן היה 30.3.01) לא היתה הגורם שהשפיע על הפסקת פעילות הנתבעת. הפסקה שנבעה כאמור מההליכים המשפטיים שהסתיימו בהחלטת בית המשפט העליון מיום 8.3.01.

42.    אשר להמחאה שנמסרה לספק הגז אובק, הרי שגם המחאה זו נמסרה בגין שרותי הובלה ואספקת גז שסיפקה אובק לנתבעת במהלך תקופת פעילותה, בהתאם להוראות הסכם ההובלה והאספקה שנערך בין אובק לבין הנתבעת. זאת, כפי שעולה מתביעת החוב של אובק, אשר אושרה על-ידי הנאמנים (ראה – נספח י2 לתצהיר מר קרול).
נזכיר, כי במסגרת ההכרעה בתביעה זו קבעו הנאמנים כי אובק סיפקה לנתבעת, במשך שלושת חודשי פעילותה, 845 טון גז וכן קבעו כי אובק היתה זכאית בגין אספקת גז והובלתו לסך של 1,752,000 ש"ח  (ראה – סע' 11-15 לנספח י2 לתצהיר מר קרול).

43.    אשר לטענה – כי ההמחאות, הן זו שניתנה לאובק והן אלו שניתנו לשותפות קויצקי, נמסרו מבלי שהתובע טרח לברר האם תזרים המזומנים של הנתבעת מאפשר לה לשלמן – העיד התובע כי לו היו הסוכנים משלמים לנתבעת את מלוא חובותיהם, הרי שהיה באפשרותה לפרוע את החובות. גרסה זו לא נסתרה, ואף לו היתה נסתרת, הרי שכפי שכבר צויין, הנתבעת היתה מחוייבת לשלם לספקים את החוב שהתגבש לזכותם בגין שירותים ומוצרים שסיפקו לה (ראה לענין אי תשלום על-ידי הסוכנים – עמ' 54 לפרוטוקול ש' 10-14; סעיפים 5.21 עד 5.25 לתצהיר התובע).

44.    טענה נוספת שהיתה בפי הנתבעת היא – כי התובע לא הקים מערכת הנהלת חשבונות ראויה ובשל כך לא התאפשר ניהול מסודר של ההתחשבנות בין הנתבעת לבין הסוכנים, כמו גם בין הסוכנות לבין ש.א.מ. מצב דברים זה איפשר לש.א.מ., על-פי טענת הנתבעת, לנצל את מערך החשבונות הלקוי על מנת להתעשר על חשבונה. זאת תוך שהתובע משתף פעולה עם מר פרל ולמצער מעלים עין.

45.    אשר לדעתנו – יאמר כבר כאן כי גם טענות אלה נטענו בעלמא ולא הוכחו:

מהראיות עולה כי התובע הקים מערכת הנהלת חשבונות בעבור הנתבעת (ראה – סע' 6.3 לתצהיר התובע; עמ' 45 לפרוטוקול ש' 6-14 לעדות מר קרול).
לא למותר להוסיף ולציין בהקשר זה, כי במשך כל תקופת חייה של הנתבעת לא הועלתה טענה מעין זו כלפי התובע במהלך ישיבות הדירקטוריון, למעט בישיבת הדירקטוריון מיום 29.3.00, אשר במהלכה הוחלט לפטרו. עובדה זו אומרת דרשני בכל הנוגע לרצינות טענותיה של הנתבעת בהקשר זה.
זאת ועוד, גרסתו של מר קרול לפיה – הוא היה מודע להתנהלות התובע כאמור לאורך כל תקופת הפעילות של הנתבעת ואף שוחח על כך עם התובע "מדי יום", אך ללא הועיל – זאת לצד הטענה שהוא נמנע מלהעלות טענות בענין זה במסגרת ישיבת הדירקטוריון על מנת להמנע מ"פיצוץ" – אינה מקובלת עלינו, הן משום חוסר ההגיון שבה ובמיוחד בשים לב לחשיבות שייחס מר קרול, על-פי דבריו, לדווח מלא לחברי הדירקטוריון מחד ולחומרת המעשים שהוא (מר קרול) מייחס לתובע והשלכותיהם מאידך (ראה – עמ' 46 לפרוטוקול ש' 10-26,  עמ' 47 ש' 1-15, עמ' 48 ש' 1-3).

46.    הטענות הנוספות שבפי הנתבעת, לפיהן – התובע נמנע מלדווח לדירקטוריון על צמצום משמעותי של מסגרת האשראי בבנק הבינלאומי וכי דיווח שכזה היה מאפשר לה לנקוט בצעדים לשם מניעת הנזקים שנגרמו לה וכן כי התובע הטעה את הדירקטוריון משמסר מידע שגוי בנוגע לכמות המיכלים שנרכשו על-ידי הנתבעת – לא הוכחו.
בהקשר זה נוסיף, כי הנתבעת לא הוכיחה שמסגרת האשראי שלה בבנק הבינלאומי אכן צומצמה, כאשר מהראיות עולה כי הנתבעת ביקשה דווקא להגדיל את מסגרת האשראי בבנק זה וכי משסירב הבנק לבקשתה, החליט הדירקטוריון על מעבר לבנק הפועלים (ראה – עמ' 2 לנספח ט"ז לתצהיר התובע; עמ' 15 לפרוטוקול ש' 4-13; נספחים כ"א-כ"ב לתצהיר התובע; נספח ה' לתצהיר מר קרול).

47.    הטענה הנוספת שבפי הנתבעת, לפיה – התובע נמנע מהעברת דיווחים לרשויות המע"מ ואף נמנע מלדרוש החזרי מע"מ בסך  של 660,000 ש"ח ובכך החמיר את מצב תזרים המזומנים שלה – אף היא אינה מקובלת עלינו. זאת, בשים לב לכך שמדובר בהחזרי מע"מ המתיחסים לתקופה שלאחר פיטורי התובע וכעולה מן הבקשה שהגישו הנאמנים לבית המשפט ("הבקשה למתן הוראות"), במסגרתה נכתב כי הנתבעת היתה זכאית להחזרי מע"מ בסך של 660,000 ש"ח בגין החודשים 3-6/01. זאת, שעה שהתובע פוטר כזכור, לאלתר ביום 29.3.01  (ראה – נספח ז1 לתצהיר מר קרול).

48.    עוד טענה הנתבעת כי התובע יצא פעמיים לחופשות במהלך תקופת פעילותה מבלי שהודיע על כך לדירקטוריון ומבלי שקיבל אישור לכך. התובע מנגד, העיד בסעיף 6.5.1 לתצהירו כי במהלך תקופת עבודתו הוא יצא לחופשה אחת בלבד, למשך סופשבוע. חופשה אשר לדבריו אושרה על-ידי דירקטוריון הנתבעת.
לכשעצמנו, לא מצאנו מקום להעדיף בהקשר זה את גרסת הנתבעת על פני זו של התובע.

49.    כן טענה הנתבעת, כי התובע הפר את הסכם ההעסקה גם לאחר סיום יחסי העבודה משמסר מידע הקשור לנתבעת למי שיזם את הליכי הפירוק, וכן טענה כי התובע ערך תצהיר לבקשת המפרק הזמני מתוך מטרה לגרום לה נזק. טענות אלה, אף הן אינן נראות לנו ונפרט:

א.    אשר למסירת המידע למר קויצקי יאמר – כי טענה זו הוכחשה על-ידי התובע ואילו מר קויצקי (שעל דבריו הסתמכה הנתבעת) לא זומן כעד מטעמה.
ב.    אשר לתצהיר שמסר התובע יאמר – כי אין לראות בעובדה שהתובע נטל חלק בהליכים משפטיים שכוונו כלפי הנתבעת ואשר נועדו, בין היתר, להגן על זכויותיו כעובד – הפרת אמונים.

סוף דבר
50.    לאור כל שנאמר לעיל, מסקנתנו היא – כי הן התובע והן הנתבעת היו שותפים לעריכתו של הסכם העבודה שמטרתו היתה בלתי חוקית; משמע – הן התובע והן הנתבעת נטלו חלק בעריכתו של הסכם שנועד להביא (ואף הביא בפועל) לעיסוק באספקת גז לצרכנים ללא רשיון כנדרש על-פי חוק הגז. מטעם זה אף הופסקה, בסופו של יום, פעילותה של הנתבעת לאחר שצברה חובות ניכרים, חובות שנפרעו על-פי הסדר הנושים באמצעות מכירת נכסיה והזרמת כספים על-ידי הסוכנים מקימיה של הנתבעת.
בנסיבות הללו וכפי שקבענו לעיל, יש לראות את סעיפים 7.2 ו- 7.5 להסכם העבודה עליהם השתיתו הצדדים את תביעותיהם – כבטלים.

יחד עם זאת ולאור השיקולים אותם פרטנו לעיל, לרבות דחיית טענותיהם של הצדדים ביחס להתנהלות הפסולה שהם ייחסו איש לרעהו, אין אנו סבורים כי יש לזכות מי מהצדדים בזכויות נוספות כלשהן בהתאם לקבוע בסעיפים אלה מעבר לאלה שנקבעו בהחלטת הנאמנים, וזאת על יסוד העקרונות שהותוו בסעיף 31 לחוק החוזים ובהתאם לשיקולים עליהם עמדנו לעיל.

51.    לאור כל האמור, התוצאה הסופית היא כי דין התביעה והתביעה שכנגד – להדחות.

52.    לאור התוצאה אליה הגענו ולאור נימוקי הדחיה כמפורט לעיל, ישא כל צד בהוצאותיו.

53.    המזכירות תשלח העתק מפס"ד זה לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ד בכסלו תשע"א (1.12.10), בהעדר הצדדים.

5129371

5129371

נטע רות 54678313-5254/06
5467831354678313
נטע רות, שופטת
קלדנית: דפנה ענוה-רז
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

התגובות סגורות.



אודות האתר

אינפורמציה, מידע והשוואת מחירים בין חברות הגז הישראליות. מה זה גז? כיצד הוא מגיע לבתים שלנו? איך החברות רוכשות אותו ? איך הוא מגיע ממקורות טבעיים? האם יש לך בעיה כלשהי במערכת החימום בבית או בעסק? הרדיאטורים צריכים טיפול ושירות? מה אתם יכולים לעשות במידה ויש דליפת גז? איך לחסוך בגז? ואיך למנוע תאונות גז? ועוד. הרבה טיפים שיעזרו לכם לשמור על בטיחות הבית והעסק בעת שימוש בגז ומוצריו לבישול, לחימום, למים חמים, לכביסה וכו'... כל אשר תחפשו אודות שימוש בגז, אספקה, חברות, שירותים, בטיחות צוות מקצועי ומחירים מתאימים לכל אחד והכי חשוב שכל אחד יוכל להביע את דעתו בשליחת מאמר, חדשות, רעיון, תגובות, ומידע חיוני שיעשיר את האתר וגולשיו.

קטגוריות